ז'וליאן בוקאביי הינו אנימטור צעיר ומאוד מוכשר מאולפני Dreamworks. הוא בוגר בית הספר גובלנס לאנימציה בפריז. סרט הגמר שלו, Oktapodi, הוצג בפסטיבלים ברחבי העולם, זכה בשלל פרסים, ואף היה מועמד לאוסקר בקטגוריית סרט אנימציה קצר. לאחר סיום לימודיו, ז'וליאן קיבל הזדמנות להיות סופרוויזור על תכנית הספיישל של "מדגסקר" לחג המולד. הוא עבד על הסרטים Madagascar: Escape 2 Africa, How to Train Your Dragon ולאחרונה סיים לעבוד על Megamind של חברת Dreamworks.
אז, קצת על הרקע שלך, מתי החלטת שאתה רוצה להיות אנימטור?
האם תמיד התעניינת באנימציה?
אני מעיירה כפרית קטנה במערב צרפת בשם ‘רנה’. בתיכון בכלל רציתי להיות מעצב תעשייתי – לעצב מכוניות, מכונות קפה. חבר שלי, שהלך ללמוד אנימציה, סיפר לי על בית הספר גובלנס בפריז. הלכתי לבקר בבית הספר ונדהמתי: כולם ציירו כל הזמן, והציורים שלהם זזו. החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות. זאת הייתה הדרך האולטימטיבית לביטוי אישי, המערבת כל סוג אמנות אפשרי, זה היה פשוט אידאלי בשבילי. לאחר שסיימתי תיכון הלכתי לתכנית מכינה ללימודי אמנות חזותית בפריז. זה היה מאוד אינטנסיבי, לימודים מאוד קשים אבל זאת הייתה הדרך המושלמת להכין את עצמי לעולם האנימציה ולמבחני הכניסה לגובלנס. מבחני הכניסה היו כל כך מתישים. יש רק כ-25 מקומות מתוך כאלף אנשים שמגיעים מכל רחבי צרפת ואירופה. דמיינו מגרש כדורגל מלא באנשים כשכולם מציירים בטירוף. הייתי מאוד לחוץ, והרגשתי כאילו אני בתור לרופא שיניים. המבחנים נמשכים יום שלם, שאתה רק מצייר, מכין סטורי-בורדים ועיצובים ובסופו אתה מגיש תיק עבודות. הם מתקשרים אליך עם תשובה בערך כחודשיים לאחר מכן ומודיעים לך אם אתה עובר לשלב האחרון – הראיון.
מתיק העבודות שלך נראה שיש לך המון תשוקה לאנימציה קלאסית. אתה מתגעגע לזה?
אני עושה אנימציה בשביל הדמויות על המסך, לא משנה לי אם זה דו- או תלת-מימד כל עוד זה משרת את האנימציה. אם להיות כן אני אכן מתגעגע לחלק של הציור, להרגיש את העפרון והמחק. אתה יכול ממש להרגיש את הדמות בידיים שלך. כל האנימציה בדו-מימד שיש לי בתיק עבודות הם תרגילים מבית הספר. היה לנו כל כך הרבה זמן בלימודים, לא יכולתי להפסיק לעשות אנימציה. פשוט רציתי להנפיש כל דמות שראיתי. הרגשתי שאני רוצה לצייר את הדמות הזאת, וזאת לידה ולא להפסיד את הבאה. כל כך הרבה השראה מסביב, כולם מציירים וכולם עושים את זה מדהים. אתה חושב לעצמך: "רגע, הוא צייר את זה? אני חייב לנסות בעצמי!”.
היית רוצה לעבוד בתחום האנימציה קלאסית?
כשסיימתי בית הספר, לא הגשתי מועמדות לעבודה בתכנית האנימציה הקלאסית של Disney. אם הייתי הולך על קריירה של אנימציית דו-מימד, הייתי רוצה לעשות את זה בחברת Dreamworks. אישית, אני מתחבר יותר לסרטי האנימציה הקלאסית של Dreamworks על פני אלה של Disney, לפחות הסרטים היותר חדשים של Disney. אני מאוד אוהב את הקלאסיקות כמו Robin Hood ו-Jungle Book, אבל אני מרגיש שהסרטים החדשים שלהם מפספסים משהו. כן הגשתי מועמדות ל-Pixar, אבל באופן כללי אני מתחבר יותר לסגנון של Dreamworks. הכל כל כך מאופק, אין תנועות מיותרות שלא חושפות את אופי הדמות. הסופרווייזרים יודעים בדיוק מה לעשות והכל מאוד מדויק. לא צריך לעשות הרבה כדי לתקשר עם הקהל שלך.
מה צורת העבודה שלך? כאשר אתה מקבל שוט, האם אתה נאמן לרפרנס וידאו או מכין ת'אמבניילס ומצייר הכל מראש?
אני משתמש ברפרנס וידאו בצורת מאוד זניחה, בדרך כלל כשאני מאוד לחוץ עם הזמנים. אני מנסה להימנע מהגישה של להסתכל על הלייאאוט והסטורי בורד וישר לצלם את עצמי בווידאו. לטעמי, יותר מדי אנימטורים עושים את זה. אני אוהב קודם כל לצייר ת’אמבניילס, אני רושם את הדיאלוג במידה וישנו ומעלה את רעיונות המשחק שיש לי, רק אחרי זה הולך לצלם וידאו. אני משתמש בווידאו בעיקר לדברים שלא הייתי חושב עליהם בעצמי, כמו מעבר משקל של הדמות, או תנועות קלות של הראש. אני מצלם וידאו רק כשאני יודע בדיוק מה אני רוצה למצוא. אם אתה מצלם וידאו על מנת לחפש דברים ‘מגניבים’ – אתה פשוט מזיז דברים. זה אולי ייראה נחמד, כי זה זז, אבל אין לך שליטה על המשחק. אין לך פוזות חזקות, אין צללית (סילואט) חזקה, אין רעיון יציב מאחורי ההחלטות שלך. אחרת אנחנו פשוט יכולים לעשות מושיין קפטצ’ייר להכל. זאת הסיבה שאנחנו עושים אנימציה, אתה חייב לחשוב מה אתה רוצה להגיד באמצעות האנימציה, זה מה שייתן לזה את הניצוץ הנוסף.
מה הייתה ההשראה לאוקטפודי? מאיפה הגיע הרעיון?
הלימודים בגובלנס אורכים שלוש שנים, כאשר השנה השלישית מוקדשת לסרט גמר. בסוף השנה השנייה, חשבנו "אוקיי, שנה שעברה עשו את Burning Safari והרמה הייתה מעולה. מה אנחנו יכולים לעשות שיהיה מקורי, ולא נראה לפני כן, מצחיק ועם קצב מהיר”. נתקלנו בציור של פיטר דה סייב של תמנון ואמרנו לעצמינו "היי, זה משהו שמעולם לא ראינו באנימציה! ויש לזה פוטנציאל אדיר ויהיה חומר מעולה לתיק עבודות. מרשים גם מבחינה אמנותית וגם מבחינה טכנית”. אתה רוצה לעשות משהו שימשוך את תשומת הלב של המקצוענים. בתהליך הרצנו המון רעיונות שונים. בהתחלה הם בכלל היו בסין, עם המון סינים רודפים אחריהם. אבל זה היה יותר מדי – הלכנו על סביבה יוונית קיצית. זה היה מאוד מושך ויזואלית.
מי עשה את החלק המצוייר (אנימציה קלאסית) בסרט?
טיירי (Thierry Marchand, במאי שותף של הסרט), הוא עשה עבודה טובה, יצא מאוד יפה.
כשהתחלתם לעבוד על הסרט, ידעתם שיש לכם משהו מדהים בידיים?
ממש לא, פשוט היינו כמה חברים שעושים סרט ונהנים מכל רגע. המורים שלנו ממש לא אהבו את הסיפור וחשבו שאנחנו משוגעים. הם חשבו שזה יותר מדי מורכב, היו לנו רק שמונה חודשים להרים את הסרט הזהירו אותנו שאין לנו זמן לעשות דברים כמו פרווה, תאורה (גלובאל אילומינישיין) או אפקטים שונים. היו לנו כל מיני תכניות לאפקטים של מים. החלטנו ללכת על זה בכל זאת וזה היה מאבק יומיומי אבל הצלחנו. היו המון פתרונות יצירתיים שהיינו חייבים לתפור כמו אפקטים דו-מימדיים בפלאש, או כל מיני דברים שהחבאנו עם קומפוזיטינג. הרבה נייר דבק לנסות לשמור את הכל מלהתפרק, אבל בסוף הכל עבד.
אתם הייתם מועמדים לאוסקר אמיתי על סרט הסטודנטים שלכם, איך הייתה ההרגשה?
זה היה מאוד לא צפוי. הדד ליין להגשת המועמדות הוא ביוני אבל סיימנו את הסרט רק כמה חודשים מאוחר יותר. היו לנו עדיין שוטים לא גמורים בהגשה שלנו. הסרט היה רחוק מלהיות מוכן. המגייסת של Dreamworks ראתה את הסרט ואמרה לנו – ‘הסרט הזה הולך לאוסקר!’, בשלב הזה חשבנו לעצמנו ‘כן, בטח’, אבל היא מאוד עזרה לנו לדחוף אותו לפסטיבלים שונים. כולל Imagina שזכינו בו במקום ראשון לצד סרטים כמו Ratatouille. זה היה כבוד גדול והזכיה הראשונה שלנו. בשנה אחרי כן, הלכנו ל Siggraph לדבר על הצד הטכני של הסרט – מערכת הריגינג של התמנונים. הצגנו את הסרט וזכינו מקום ראשון. לא היה לנו מושג שנזכה וזה מסתבר שלח את הסרט שלנו לפרסי האקדמיה. הדפסנו את הסרט על 35 מילימטר ושלחנו אותו. היו בערך 65 סרטים באותה השנה, ואנחנו העפלנו לרשימת עשרת הנבחרים. רון דיאמונד הסביר לנו בדיוק איך זה עובד. כששמענו שאנחנו מועמדים סופיים לאוסקר כולנו היינו במקומות שונים בעולם באזורי זמן שונים: אני הייתי בהודו, בזמן שחלק היו בצרפת וחלק בארה"ב. אמוד (Emud Mokhberi, במאי שותף של הסרט) התקשר בצרחות לפנות בוקר ולא הבנו מה הוא מנסה לומר לנו. זה היה הרגע שהבנו שאנחנו צריכים לקנות חליפת טוקסידו. הטקס היה מאוד נחמד, אבל בכנות אני לא חושב שהסרט היה מספיק טוב כדי לזכות.
הייתה לך הזדמנות לעבוד כסופרוויזור בהודו, איך הייתה חווית העבודה שם, לעומת העבודה בארה”ב?
זה היה מאוד שונה. כרגע בקמפוס גלנדייל אני אנימטור מן השורה, בהודו פיקחתי על צוותים שלמים של אנימטורים מקומיים. עם סיום הלימודים התחלתי לעבוד ב-PDI בקמפוס רדווד ובמשך 6 חודשים למדתי את התכנה ואת צורת העבודה של הסטודיו. עבדנו על Madagascar: Escape 2 Africa, ומייד אחרי כן נסענו להודו לעזור על הסרט הקצר לחג המולד של מדגסקר. בסטודיו בהודו המון אנימטורים עבדו ללא הפסקה על לתקתק שוטים, בגלל המרחק הפיזי לא היו להם יחסי עבודה ישירים עם סופרוויזרים והבמאי. היינו צריכים להכשיר אותם לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של אנימציה באיכות סרט מלא כמו ש-Dreamworks מצפה מהם. הכל היה כל כך מהר והיינו חייבים להיות מאוד ממוקדים. האנימטורים מאוד סמכו עלינו, וזאת הייתה הזדמנות נהדרת בשבילי להיות נוכח בכל מיני פגישות שלא הייתי נחשף למאחורי הקלעים שלהן בתור אנימטור. מאוד עזר לי ללמוד את ההפקה מהצד הניהולי. בעבר הייתי מתעצבן אם לא הייתי מסכים עם הסופרוויזור שלי, או אם הייתי מקבל הוראות בימוי שלא נראו לי, אבל היום אני מבין שיש הרבה מעבר מאחורי ההחלטות האלה.
אתה מוצא מספיק מקום לחופש אמנותי בסטודיו כל כך גדול? או שאתה מרגיש כמו בורג קטן במערכת?
בהתחלה, ממש הרגשתי כמו איזה כלי. בהודו, הצוות היה כל כך קטן, דשהכל היה מאוד נגיש. כאן ההפקה היא כל כך גדולה, שצריך לדבר עם הרבה אנשים לכל שינוי קטנטן. אבל אני מרגיש שעם הזמן, אני צובר יותר ניסיון, ומתחילים לסמוך עליי. לקראת סוף הפקה של ’הדרקון הראשון שלי’ הבמאי התחיל לסמוך עליי ולתת לי יותר חופש פעולה, לא להחזיק לי את היד בכל החלטה. בכללי, אני חושב ש-Dreamworks מאוד טובים בלתת לאנימטורים חופש עם ההחלטות שלהם. כמובן שהם ינחו אותך אם הם מרגישים שאתה מתקדם בכיוון הלא נכון, או לא תואם את הכיוון הכללי של הסרט.
מה המטרות שלך לטווח הארוך? איפה אתה רואה את עצמך בעוד כמה שנים?
מאוד הייתי רוצה לחזור להיות סופרוויזור. מאוד נהניתי מזה. הייתי רוצה לעבוד בתפקיד 'אחראי דמות' (Character Lead) במיוחד, לעזור לפתח את אופי הדמות, איך היא מרגישה ומתנהגת.
תודה לז’וליאן על הראיון
הבלוג של ז'וליאן
לצפייה בסרט Oktapodi
