ראיון עם אראס דאבו

אראס דאבו לא היה סטודנט שיגרתי. הוא החליט ללכת בעקבות התשוקה האמיתית שלו – אנימציית דמויות, כאשר כבר היה בעל עסק מבוסס של פוסט-פרודקשן ברפובליקה הדומיניקנית שבאיים הקריביים. כשהיה בן 34 עבר אראס לארה”ב עם אשתו ושלושת ילדיהם והתחיל לבסס עצמו מחדש, ורק בגיל 38 החל את לימודי האנימציה ב"אנימיישן מנטור" עם פתיחת שעריהם בשנתם הראשונה. למרות הקשיים בדרך קיבל עם סיום לימודיו את הצעת העבודה החלומית – להיות אנימטור באולפני DreamWorks. הסרט הראשון עליו עבדו היה Monsters vs Aliens, לאחר מכן המשיך לעבוד על הספיישל הקצר של הסרט לחג Monsters vs Aliens: Mutant Pumpkins from Outer Space ועל Kung Fu Panda 2.

ספר לנו על עצמך, מה הרקע שלך, מאיפה אתה בא?

אני בא מהרפובליקה הדומיניקנית שהיא אי אחד קטן מהאיים הקריביים. תמיד רציתי לעבוד במשהו הקשור בציורים, ולמרות שבאי קטן יש היצע מוגבל ביותר בתחומים הרלוונטיים, השתלבתי בתחום הפרסום. עבדתי בפוסט-פרודקשן והכי נהניתי להנפיש עצמים – לגרום להם לזוז. לאחר תקופה מסוימת התחלתי לעבוד כעצמאי, פתחתי סטודיו קטן ואפילו מצליח. למרות תחושת ההצלחה, לא הרגשתי התקדמות, האפשרויות עדיין היו מוגבלות, ובגיל 34 הבשלתי לקפוץ למים העמוקים ולנסות את מזלי בארה"ב. החלטה זו הייתה קשה במיוחד בגלל שהייתי צריך לעקור את משפחתי, אשתי ושלושת ילדיי, ממקום מוכר ובטוח. כשהגענו לארה"ב הייתי צריך להתחיל מההתחלה ולסלול את דרכי מלמטה. עבדתי במחלקת קידום של אחד מערוצי הקניות, בחברות פרסום, בחברת משחקי מחשב ולבסוף בתחנת חדשות מקומית. העבודה האחרונה הייתה משעממת במיוחד, אבל היא אפשרה לקיים את משפחתי ולשלם עבור לימודיי ב"אנימיישן מנטור".

הרגשת הבדל ביחס אליך בין התעשייה ברפובליקה הדומיניקנית לארה"ב?

בהחלט, כשהייתי בבית כולם התלהבו מהעבודות שלי ואמרו כמה הן טובות, רק כשהגעתי לארה"ב הבנתי שלא הייתי טוב באותה מידה שחשבתי שהייתי. חשוב לא להתעוור מהפרגון שאתה מקבל מהחברים ומשפחה. הם תמיד יתמכו בך, וחשוב מאוד להתמיד ולשאוף הכי גבוה שאפשר.

מה גרם לך לעבור מאנימציה בסרטוני פרסומות לסרטי אנימציה באורך מלא?

נהגתי לצייר כל הזמן וחלמתי לעבוד באנימציה קלאסית באולפני Disney או Warner Brothers. זה היה חלום – משהו שלא חשבתי שיכול להיות אמיתי בשבילי. כשעבדתי בפרסום והפרויקט כלל חלק של אנימציה זה העיר אותי, דחף אותי להשקיע, לעבוד ימים כלילות. הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות כל הזמן. רציתי ללמוד אנימציה במכללה בארה"ב, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לימודים כגון אלה מבחינה כלכלית. כש"אנימיישן מנטור" עלו לאוויר הבנתי שזה יכול לעבוד בשבילי, הפורמט התאים לי – יכולתי להישאר עם המשפחה, להמשיך לעבוד ולהרוויח וללמוד במקביל. באותה נקודת הזמן אפילו לא תיארתי לעצמי שאוכל להשיג בזה עבודה, רק רציתי להשתפר מבחינה מקצועית.

מה הייתה החוויה שלך ללמוד בבית הספר אונליין?

החלק הכי טוב בלימודים אונליין היה שיכולתי לעשות את זה בזמני החופשי כשאני משקיע כמה שאני יכול ורוצה. ביקשתי ממשפחתי לעזור לי לפנות את הזמן להשקיע בלימודים ויכולתי ללמוד בלילות ובסופי השבוע. המפגש אונליין עם אנימטורים נוספים מהלימודים תרם לי רבות וקבלת ביקורת מאנימטורים בתעשייה היא כל כך יקרת ערך. צורת הלימודים אונליין הייתה מושלמת עבורי.

יש לך שיטת עבודה מסוימת?

זו אחת הבעיות שלי באנימציה – אין לי שיטה מסוימת שאני מרגיש בטוח בה. אני עדיין לומד ומחפש אחר התהליך שיעבוד בשבילי. כל פעם שאני מדבר עם אנימטורים עמיתים שלי אני שואל את אותה השאלה ומנסה להטמיע שיטות של אחרים לתוך התהליך שלי. כשהתחלתי בתור אנימטור עבדתי בשיטת pose to pose, תכננתי פוזות והבנתי למה שימוש במספר פוזות מועט היא שיטת עבודה יעילה ומוצלחת יותר. אולם כשהתחלתי לעבוד בסטודיו גדול הבנתי גם שלא הכל מקבל אישור להמשיך ממצב של בלוק-אין והתחלתי לחפש שיטות עבודה חלופיות. באופן אישי תמיד התקשיתי לעבור ממצב של stepped למצב של spline ולינה (Line Korsgaard Andersen) שהיא סופרוויזורית בחברה, מאוד עזרה לי להתקדם ולשנות גישה. היא עצמה מאנמצת ישירות לתוך הספליין וכיוון שהמעבר לספליין היה הבעייתי ביותר מבחינתי התחלתי גם אני לעבוד ישירות לתוך הספליין. צורת העבודה הזו הייתה לי קשה יותר בהתחלה אבל ככל שתרגלתי אותה נהייתי הרבה יותר מהיר באנימציה. השיטה גם מאפשרת לעשות תיקונים ושינויים הנדרשים בשוט יותר מהר.

איך אתה ניגש לעבוד על שוט?

כשאני עובד על שוט עם הרבה אקשן אני נוטה לעבוד בשכבות יותר מאשר בפוזות. בהתחלה אני משקיע בטיימינג ורק לאחר מכן אני דואג לפוזות. לפעמים אני אפילו מסתיר את הרגלים והידיים כשאני מנסה להבין את הפיזיקה של התנועה כיוון שאפשר להזיז את הגפיים לאחר קביעת הטיימינג. אני תמיד עושה קיפריימים לכל הקונטרולרים, גם כאשר אני עובד בשכבות אני משתדל כי הקיפריימים ייפלו על אותם מספרי הפריימים.

יש לך מילות עידוד ועצות לאנימטור בתחילת דרכו?

אם הייתי יכול לחזור אחורה בזמן הייתי אומר לעצמי שזה בסדר לחלום ולהגשים חלומות! לא להיות פסימי. אם אתה רוצה משהו – אתה יכול להשיג אותו. כעת כשאני עובד בסטודיו גדול אני מבין שכולם מסביבי אנשים רגילים כמוני. כשאתה עובד בתחום במדינה קטנה לפעמים אתה שוכח לבחון את איכות העבודה. אתה אומר לעצמך שהעבודה שלך טובה… יחסית לסביבתך המידית. אין אנימציה טובה יחסית, או שהיא טובה או שהיא רעה, צריך להשוות את עצמך לטובים ביותר בתחומך בכלל ולשאוף להגיע לשם. כיוון שהשוק ברפובליקה הדומיניקנית הוא כל כך קטן לא התקדמתי ולא השתפרתי כשכולם אמרו כמה מצוינת עבודתי. רק כשהגעתי לארה"ב הבנתי כמה אנשים מוכשרים נמצאים בשוק הכללי, הייתי חייב להבין איפה אני נמצא ביניהם – ולעבוד עוד יותר קשה ולהשתפר. עבודתי לפני המעבר לארה"ב לא הייתה רעה, אבל תמיד לא מגומרת. בהחלט הייתי צריך להשתפר.

מה הדבר האהוב עליך לגבי עבודה בסטודיו גדול היוצר סרטי אנימציה באורך מלא?

הכי בולט בעיניי זו העובדה כי בהשוואה למקומות קטנים יותר, בסטודיו גדול יש לך זמן ומרחב נשימה לעשות את המיטב. יש לי ניסיון באנימציה לפרסום ולמשחקים, ובתחומים אלה הכל עובד בדד-ליינים צפופים ואתה מכוון מטרה לסיים ליום המחרת, אין לך זמן להשקיע בכל ההיבטים הדרושים בשוט שלך, לוודא כי גם המשחק וגם הביצוע הטכני של האנימציה הם על הצד הטוב ביותר. כמו כן בסטודיו קטן אתה בדרך כלל עושה הכל בתלת. ואילו בסטודיו גדול אתה אחראי לאנימציה ואנימציה בלבד, אם ישנה בעיה בריג – יש מחלקה שמטפלת בזה, אתה מתרכז להוציא מעצמך את הכי טוב שאתה מסוגל לו.

מהי הדמות שהכי אהבת לאנמץ?

הסרט הראשון שעבדתי עליו הוא Monsters vs Aliens ומאוד נהניתי לעבוד עם דמויות הסרט. סוזן (הדמות הנשית הראשית) היא דמות עם המון אפיל וניתן היה לאנמץ אותה בפוזות מלאות הבעה. נהניתי גם לעבוד עם בוב (דמות הג'לי) דווקא בגלל האתגר והתסכול הנובע מהגמישות שלו, אולם אחרי שלמדתי את הדמות הבנתי שאפשר לעשות איתה מבחר מגוון של תנועה והבעה. מאוד אהבתי את הדמויות בסרט Kungu Fu Panda וזכיתי לעבוד איתן בסרט ההמשך. למען האמת כל כך קל לאהוב את הדמויות האלה שלא צריך לעבוד קשה מדי בשביל להשיג את זה דרך האנימציה. פו הוא דמות כל כך חביבה ומלאת חן אפילו כשהוא לא זז, אבל זה גם לא קל להזיז אותו – לדמות יש רגלים קצרות וזה מקשה על הצד הפיזי של האנימציה. אבל מכולם, לאבא אווז שמורה פינה חמה בלבי, לאו דווקא בגלל עיצוב הדמות, אלא בגלל האישיות שלו.

מיהם האנימטורים שאתה לומד מהם? היה לך מנטור אישי בסטודיו?

יש כל כך הרבה אנימטורים מוכשרים מן השורה הראשונה כמו דן ווגנר (ראש אנימציה על סרטי Kung Fu Panda), גייב הורדוס (זוכה פרס ה-Annie על האנימציה בסרט Flushed Away), רודולף גנודן, פיליפ לה ברן, דייב פייט. אם אני חייב לבחור מישהו אחד, זוהי לינה (Line Korsgaard Andersen), היא הסופרוויזורית שעזרה לי להגיע לאן שהגעתי כאנימטור ולשאוף ליותר, ובימים אלה אני לומד מדייב כיצד ליצור אנימציה ריאליסטית יותר.

מהו הדבר הקשה ביותר שהתגברת עליו בדרכך להיות אנימטור?

אני חושב שהדבר הקשה ביותר לא קשור לכישורים טכניים, אלא ליכולת להאמין בעצמך. מעולם לא חשבתי על עצמי כאנימטור בסרט באורך מלא, כדי להתגבר על כך הייתי צריך יותר מלימודי אנימציה – זה היה מסע גילוי אישי. אבל אם מדברים על הצד הטכני – בשבילי זה היכולת לעבור לספליין, בתחילת דרכי פה התקשיתי בטיימינג ובקצב. הייתי חייב ללמוד לגוון בקצב כדי שכל התנועות לא ירגישו זהות.

מה מעורר אצלך השראה היום?

ללמוד דברים חדשים! בסרט Monsters vs Aliens עשינו סוג של אנימציה מוגזמת, קרטונית, לכן רציתי להמשיך לסרט Kung Fu Panda כיוון שסוג התנועה שם יותר טבעית וריאליסטית. חבל שלא יצא לי לעבוד על הסרט How to Train Your Dragon, היו שם המון אתגרים ויצא מדהים. כנראה ההשראה שלי מגיעה מהמחשבה על מה שאלמד בכל פרויקט חדש.

תודה לאראס על הראיון!